<h1>ראב"ן — יבמות</h1>
<h2>דף יא.</h2>
אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ואין צריך להמתין עד שיגדיל ויקבל עליו. אמר רב יוסף אם הגדיל יכול למחות והרי הוא כגוי לכל דבריו שאם קידש לאו כלום הוא, אבל אם שהה משהגדיל אפילו שעה אחת שלא מיחה הרי הוא כישראל משומד ואם קידש קדושיו קדושין.
<h2>דף כא.</h2>
ועוד שאלני (היא) [האי] דאמרינן [יבמות נ"ב.] כתב לה על הנייר או על החרס וכו' אלמא כותבין שטר על החרס [ולא] חיישינן ליה עלה הא דאמרינן [כתובות כ"א.] האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בי [דינא] (דכתב) [ליכתוב] אחספא ולא לכתוב אמגילתא דילמא משכח ליה (עינינו) [אינשי] דלא מעלי וכתב ביה מה דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו וכו', וסבור שמע מינה מדכתב אחספא ולא חיישינן דילמא משכח דלא מעלי כו' אלמא לא כתבינן שטר אחספא דאי כתבינן ניחוש. (דלא) [ולא] הוא, דטעמא דכתבינן אחספא משום דנימחק הוא שאין רשומו ניכר ולבתר דמחווי ליה מחיק ליה, אבל אמגילתא אפילו מחיק ליה רישומו ניכר דתנן [ב"ב קס"ד.] הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר [ו]הוא (היה) הדין כשהוא על המחק ותנן נמי [שם קס"ח:] נמחק אם רישומו ניכר כשר.
<h2>דף כב:</h2>
[יבמות פ"ח.] אמר רב לא שנו מתניתא דקתני תצא מזה ומזה אלא שהיתירוה בעד אחד ואח"כ בא בעלה כדמסיק ואזיל דלא ידעינא ליה שאין אדם מכירו בכאן לפי שיצא מכאן בלא חתימת זקן ועכשיו יש לו חתימת זקן ובאו שני עדים עמו ואמרו אנו מכירין בו שיצאנו עמו והיינו עמו משיצא ועד עכשיו הילכך אע"ג דאיכא זילותא דבי דינא שחזרו מהיתרה שהתירוה כיון דאיכא איסורא דאורייתא שהרי שני עדים מכחישים את העד ואין (בעדותן) [בעדותו] עדות כלום תצא מזה, אבל היתירוה עפ"י עדים שאמרו מת בעלה ונישאת אע"פ שאמרו אילו עדים שבאו עמו שהוא בעלה לא תצא מן האחרון דחיישינן לזילותא דבי דינא שהיתירוה ואמרינן מה חזית דסמכת אהני בתראי שבאין לאסרה סמוך אקמאי שהתירוה ומוקמי לה כמה שחזקנוה דהיינו בחזקת היתר, דקסבר רב דכי אמרינן בשני כיתי עדים המכחישות זו את זו אוקי תרי להדי תרי והוו תרויהו מוכחשין ואין כאן עדות שלם לעשות דין או להתיר איסור דלא ידעינן עם מי האמת דעל כורחך או הני או הני שקרני נינהו ואוקי מילתא אחזקה קמייתא היינו היכא דבאין תרויהו קודם פסק הדין אבל אם ניפסק הדין על פי שנים והדר אתו תרי אחריני ומכחישי להו לא מהדרינן עובדא דסבירא ליה דחיישינן לזילותא דבי דינא כר' מנחם בר' יוסי ומחלוקתו דמייתי לקמן. סוף סוף תרי ותרי נינהו, כלומר כי אמרת נמי מה חזית דסמכת אהני מספקא לך עם מי מהם האמת אלא דמשום זילותא דבי דינא לא מהדרי עובדא משום ספיקא דאמרינן דילמא הראשונים הם האמיתים ומשום זילותא דבי דינא נעמיד את זה שנשאה באיסור דאורייתא שחייב עליו אשם תלוי דכיון דהני אמרי מת והני אמרי זה הוא בעלה הוי היא ספק אשת איש על זה שנשאה וחייב אשם תלוי. ומשני כשנשאה לאחד מעידיה הראשונים דליכא ספיקא גביה דהאמר מת וודאי. וא"ת היכי מצי לישא אותה והתנן בפ' כיצד [כ"ה.] מת הרגתיו לא ישא את אשתו, אינה קושיא דדוקא בעד אחד אבל בתרי שרי דתנן [שם:] עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר. והיא גופה נמי לא קיימה באשם תלוי באומרת ברי לי דאין זה בעלי וליכא ספיקא גבה. (דאי) [ואי] קשיא אמאי תריץ כשנישאה לאחד מעידיה ליתריץ מידי הוא טעמא אלא לרב האמר רב בכריתות בראש פרק ספק אכל חלב כו' [י"ז:] היו לפניו ב' חתיכות (חלב) אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה אכל חייב חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה (אחד מהן) פטור, והכא נמי חתיכה אחת היא ספק אשת איש ספק פנויה ומפטר מאשם תלוי. תריץ כי קא פטר ליה בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן שמעולם היתה עומדת בספק ושמא לא יתברר איסור לעולם ולא יבא לידי חיוב חטאת ואין אשם תלוי בא אלא על ספק לא הודע לכשיודע (לא) [לו] יבא לידי חטאת, אבל הכא באשת איש דאיתחזק בה איסור אשת איש ועכשיו נולד בה ספק מודה רב דמביא אשם תלוי עד שיודע בו שהיא א"א ויביא חטאת דאפשר לברר איסורא לאחר זמן, דאי לא תימא הכי אלא דוקא חתיכה אחת פטר רב אמאי נקט חתיכה ספק של חלב ספק של שומן לימא חתיכה וודאי של חלב ואכלה דסבר שומן הוא ונודע לו דספק חלב היה פטור דאע"ג דיכול להתברר הספק ולבוא לידי חיוב חטאת קא פטר רב משום דב' חתיכות קבעי להתחייב באשם תלוי, אלא מדלא קאמר הכי ש"מ דלא פטר רב אלא בחתיכה שהיתה מעולם בספק דשמא לא יתברר לעולם איסורו ולא יבא לידי חיוב חטאת כדפרישית. ומקשי האי מאי למימרא, כלומר כיון דאוקמת להא דרב כשניסת ואח"כ באו עדים ומשום דחיישי' לזילותא דבי דינא וכשניסת לאחד מעידיה וכו' מאי למימרא כלומר מאי קמ"ל היינו ר' מנחם בר' יוסי ומחלוקתו דתרויהו אמרו דאם באו עדים אחר שניסת (על פי עד אחד בשני עדים) [על פי שני עדים לעד אחד מהם] דלא תצא דמוקמינן לה בפרק שני דכתובות [כ"ב:] כשניסת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי.
ובחזקת הבתים [ל"א:] מותבינן מינה, דאמרי התם דאם באו עדים אחר שפסקו ב"ד את הדין עפ"י עדים אחרים והוציאו את הדבר מחזקתו אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה לחזקתו הראשונה דאוקי תרי להדי תרי והוו להו תרויהו מוכחשין ואוקי דבר אחזקתו ראשונה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ואיתיביה רבא לרב נחמן, שנים אומרים מת והתירוה ב"ד ואחר כך באו שנים ואמרו לא מת אם באת לימלך בנו אמרינן לה לא תינשא דכיון דאכתי לא ניסת הוי כאלו שתי הכתות באו לה כאחת בפנינו ואמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקה ראשונה ואם לא באת לימלך אלא סמכה על היתר שהיתרנוה וניסת לא תצא דכיון דעשתה מעשה ע"פ ב"ד איכא זילותא דבי דינא ולא מפקינן לה ואמרינן מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תוציאה מספק וכ"ש דאם ניסת ואח"כ באו עדים דלא תצא, ור' מנחם בר' יוסי אומר תצא אם באו קודם שניסת אוקי תרי להדי תרי וקיימה לה בחזקת הראשון והוי כמי שלא התירוהו בית דין וליכא זילותא אבל ניסת ואח"כ באו עדים דעבדה מעשה ע"פ ב"ד לא תצא דחיישינן לזילותא דבי דינא וקשיא לרב נחמן, ומשני רב נחמן דעביד כרשב"ג שאמר משום ר' שמעון בן הסגן דלא חיישינן לזילותא דבי דינא, אלמא כל מה דאשמעינן רב שמעינן ממחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ומה קמ"ל איהו. ומשני רב אשמעינן כדת"ק דר"מ בר' יוסי דחיישינן טפי לזילותא דבי דינא ואפילו (הכא) [היכא] דאתו עדים קודם מעשה חיישינן לזילותא דבי דינא, (ואיכא כר' יוסי דאשמעו') [ואיכא דאמר דאשמעינן כר"מ בר' יוסי]. ונראה לי אליעזר דרב אשי נמי סבר דחיישינן לזילותא דב"ד, והא דכתב בספר בחזקת הבתים אלא אמר רב אשי במיחש לזילותא דב"ד כ"ע לא פליגי דלא חיישינן, פירוש הוא [ש]נכתב בגליון ונעתק בספרים, ובכתובות פרק שני [כ"ו:] אינו והכי הויא הסוגיא התם מתקיף לה רב אשי אי הכי אפילו תרי נמי אלא אמר רב אשי במצטרפין לעדותן קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי וכו', והכי פירש א"ה דבחיישינן לזילותא דב"ד קמיפלגי ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד ורבן שמעון אמר מעלין מאי איריא עד אחד דאתא לבסוף דאמר ר' יהודה אין מעלין משום דחיישינן לזילותא דב"ד אפילו אתו תרי נמי לבסוף לא מסקינן דחיישינן לזילותא דב"ד, אלא אמר רב אשי בזילותא דב"ד לא פליגי אלא במצטרפין לעדותן קמיפלגי וכגון דמוחזק לן דאבוה דהאי כהן הוי נפיק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ושלחו ב"ד אחריו ואמרו לו כך יצא קול עליך שאתה בן גרושה והביא עד אחד ואמר דכהן הוא [ואתו בי תרי ואמרו דבן גרושה וחלוצה הוא] ועד שלא פסקו הדין בא עוד עד אחד ואמר דכהן גמור הוא ואמר ר' יהודה אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד דלא מצטרפין עד בתראי בהדי עד קמא למימרא אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה ור' שמעון סבר מצרפינן עד בתרא בהדי עד קמא ואמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקמי גברא אחזקתו משום דעדיין לא פסקו הב"ד הדין כשבא העד האחרון משו"ה אמרינן הכי אבל אם נפסק הדין על פי השנים שאמרו בן גרושה והורידוהו ב"ד לא היה אומר אוקי תרי להדי תרי אלא מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולאו היינו מעלין אותו לכהונה דסבר רב [אשי] חיישינן לזילותא וכל היכא דאיכא זילותא דב"ד לא אמרינן אוקי תרי להדי תרי לבטל הדין אלא אמרינן מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני דקם הדין.
והכי נמי מסתברא כדפרישית דרב אשי אית ליה דחוששין לזילותא דב"ד כר' מנחם ומחלוקתו, מדמהדר רב אשי לאוקמי לר' יוחנן כר' מנחם בפרק שני דכתובות [כ"ב:] א"ר יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תינשא ואם ניסת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרש' לא תינשא ואם ניסת תצא ואמרי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא, ופירקה רבא ראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם (במיתה) [בגירושין] ולא ראה דבריו (בגירו') [במיתה] דמיתה אינה יכולה (להחכי') [להכחישו] אם יבא בעלה ולומר אי אתה בעלי שהרי יש לו מכירין הילכך דייקא אחר עדים הראשונים שאמת דבריהם ומינסבא הילכך לא מפקינן לה וסמכינן על הראשונים [דלא] כר' מנחם אבל גירושין יכולה להכחישו ולומר גרשתני ולא דייקא שפיר מעיקרא ומינסבא הילכך מפקינן לה (ודלא כר') [וכר'] מנחם, ורב אשי אמר לעולם ר' יוחנן ראה דבריו של ר' מנחם בין במיתה בין בגירושין דהיכא דקאמרו תרי מת ותרי לא מת תרי אמרו נתגרשה ותרי אמרי לא נתגרשה לר"י לא תינשא ולא תצא דכר' מנחם ס"ל דחיישינן לזילותא דב"ד ומילתא דר' יוחנן דפליג בין מיתה לגירושין היכא דקאמרי עדים הראשונים עכשיו מת והאחרונים אמרו לא מת או שנים אומרים עכשיו נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דכיון דאמרו עכשיו נתגרשה דיכולה לברר את דבריהם ולהראות גיטה דכיון דעכשיו אומר אינה יכולה לומר אבדתיו ולהכי אם אינה יכולה מראה גיטה תצא דשקר אמרו קמאי [דהיכא] דוודאי שקר אמרו תצא ולא חיישינן לזילותא דב"ד מידי דהוי אשנים אומרים מת וניסת ואח"כ בא הבעל דאמרן לעיל אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא בתמיה אלא וודאי תצא אבל היכא דלא ידעינן וודאי דמשקרי קמאי סמכינן עלייהו ולא סתרינן דינא משום זילותא דב"ד. והא דאמרינן נמי לקמן בפרקין [יבמות צ"ג:] בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו וכו' אמר להו רב ששת תניתוה וכו' עד היכי דמי אילימא תרי ותרי מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני, ולא אמרינן אוקי תרי להדי תרי וכו', טעמא נמי משום דכיון דנעשה מעשה ע"פ הראשונים לא אמרינן תוב אוקי תרי להדי תרי לבטל הדין [אלא] מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני וקם דינא. והא דאמרינן בפרק ד' אחין [ל"א.] ודילמא שני כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן דאמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה אחזקה, כשבאו שני הכיתות ביחד ודברי הכל. ומעשה דינאי המלך בשלהי פרק שלישי דקידושין [ס"ו.] דאמר אביי אילימא דאמרו תרי אישתבאי ותרי אמרו לא אישתבאי מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא לאו בעד אחד שאמר אישתבאי (ותרי אמרו לא אישתבאי) ובאו שנים ואמרו לא אישתבאי הילכך הוכחש העד הראשון, [הא] אי הוי תרי ותרי לא איתכחשו קמאי, ואמאי, נימא אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה אחזקת טהרה, וגם רבא אמר לעולם תרי ותרי ומוקי לה שאמרו האחרונים שפחה הכניסו תחתיה להכי אכשרוה על פי האחרונים ואמאי נימא אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה אחזקתה קמייתא דלא נשבית ואפילו לא אמרו שפחה הכניסו תחתיה, ודיקדק הרב משולם מנרבונא מהכא דלא אמרינן באיסורין אוקי תרי להדי תרי אלא בממון דהוי תח"י הבעלים. ואינו קאים בהדיא בפרק ד' אחין [ל"א.] דאמרינן גבי אשה אוקי תרי להדי תרי [ו]כתבתי לעיל.
ואומר אני אליעזר דאפילו באיסורין נמי אמרינן אוקי תרי להדי תרי וכו', ואביי ורבא סבירא להו כי מתני' דר' מנחם דהיכא דנפסק הדין ע"פ עדים הראשונים לא מהדרינן עובדא על פי (האחרות) [האחרונים] ולא אמרינן אוקי תרי להדי תרי לסתור הדין דחיישינן לזילותא דב"ד, דהכא הכי הוה עובדא דבאו שני עדים ואמרו אמו נבעלה להגמון במודיעים בגזירת טיטוס וקיבלו עדותן ופסקו הדין ופסלוהו לפיכך אמרו לו הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שכבר נפסק הדין כי חלל אתה והדר באו שנים ואמרו שפחה הכניסו תחתיה שלא סתרו עדות הראשון אלא שאמרו להם אתם סבורים שאמו הכניסו להגמון אנו ראינו ששפחה החליפו לו ולהכי מהימנו, [אבל] אם היו מכחישין את הראשונים לגמרי שהיו אומרים לא אישתבאי קמאי מהימני ואמרינן מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני קמאי הואיל ונפסק הדין על פיהם. [ונראין] דברי מכאן דרבא הוא דאותביה לרב נחמן (מיהא) [מהא] דר' מנחם, אלמא סבירא לן כוותיה דחיישינן לזילותא דב"ד. ונ"ל דרב נחמן גופיה דאמר לא חיישינן לזילותא דב"ד ובעיא להדורי דינא דלא אהדרא דחשש לדברי רבא ור' חנינא דאותביהו מדר' מנחם, כדאמרינן התם בחזקת הבתים השתא דאותיבתן את ואותבן ר' חנינא בסורא לא עבדינן עובדא, והא דקתני נפק למיעבד בה עובדא אמקמי דאותביה קאי ומפרש בה והכי קאמר כי נפק מעיקרא להחזיר את הדין מאן דחזא שרצה לעשות כן סבר טעותא הוא בידיה ואין (לנו) [לו] על מה שיסמוך ולהכי אותביה מדר' מנחם ולא היא לאו טעות הוא דהיה לו על מי לסמוך דאדרשב"ג ור"ש בן הסגן סמך כדדייק ואזיל ואותביה רבא ור' חנינא מדר' מנחם ומחלוקתו דחיישו נמי לזילותא דב"ד כמו ר' יהודה והוה ליה רבן שמעון יחיד במקום רבים ולהכי נמנע רב נחמן מלהחזיר הדין, והכי מוכחא מילתא מדקתני נפק למיעבד בה עובדא ולא קתני נפק ועבד עובדא אלמא לא עבד. וה"נ מסתברא דהדר ביה רב נחמן מדאמרינן בעלמא ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה [קידושין מ"ב.], וא"ת דאמר רב נחמן בגיטין בפרק השולח [ל"ג.] הלכה כרבי דאמר בטלו מבוטל ולא אמר מה כח ב"ד יפה, הא פריכנא לה התם ומתרצינן [התם] בממונא אע"ג דמדינא היו יכולין למחות שהרי שלא לפניהם היתה החלוקה ואין חבין לאדם שלא בפניו אמרינן מה כח ב"ד יפה ולא מהדרינן עובדא והפקר (כוליה) [ב"ד] הפקר, אבל באיסורא כגון בגט דכיון שבטלו ל"ה גט מדאוריתא משום מה כח ב"ד לא משוינן ליה גיטא ולרב נחמן לית ליה (קאמ') אפקעו רבנן לקידושין מיניה, והכא וודאי היא אשת איש דאין כאן גט הוא דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה אבל היכא דהוי ספיקא כגון שנים אומרים נתגרשה וניסת ושנים אומרים לא נתגרשה אפילו לרב נחמן לא תצא דמספיקא לא מפקינן לה. כללו של דבר כל היכא דתרי אמרי הכי ותרי אמרי הכי בין בממונא בין באיסורא אי לא איתעבד מעשה אמרינן מוקי תרי בהדי תרי ואוקי דבר בחזקתו, אבל איתעבד מעשה (שאפי') [עפ"י] הראשונים כיון דמספקא לן מילתא לא אמרינן אוקי תרי להדי תרי אלא מה חזית דסמכת אהני בתראי לבטל הדין לסמוך אקמאי ויעמוד הדין.
<h2>דף כו:</h2>
[יבמות פ"ח.] אמר רב לא שנו מתניתא דקתני תצא מזה ומזה אלא שהיתירוה בעד אחד ואח"כ בא בעלה כדמסיק ואזיל דלא ידעינא ליה שאין אדם מכירו בכאן לפי שיצא מכאן בלא חתימת זקן ועכשיו יש לו חתימת זקן ובאו שני עדים עמו ואמרו אנו מכירין בו שיצאנו עמו והיינו עמו משיצא ועד עכשיו הילכך אע"ג דאיכא זילותא דבי דינא שחזרו מהיתרה שהתירוה כיון דאיכא איסורא דאורייתא שהרי שני עדים מכחישים את העד ואין (בעדותן) [בעדותו] עדות כלום תצא מזה, אבל היתירוה עפ"י עדים שאמרו מת בעלה ונישאת אע"פ שאמרו אילו עדים שבאו עמו שהוא בעלה לא תצא מן האחרון דחיישינן לזילותא דבי דינא שהיתירוה ואמרינן מה חזית דסמכת אהני בתראי שבאין לאסרה סמוך אקמאי שהתירוה ומוקמי לה כמה שחזקנוה דהיינו בחזקת היתר, דקסבר רב דכי אמרינן בשני כיתי עדים המכחישות זו את זו אוקי תרי להדי תרי והוו תרויהו מוכחשין ואין כאן עדות שלם לעשות דין או להתיר איסור דלא ידעינן עם מי האמת דעל כורחך או הני או הני שקרני נינהו ואוקי מילתא אחזקה קמייתא היינו היכא דבאין תרויהו קודם פסק הדין אבל אם ניפסק הדין על פי שנים והדר אתו תרי אחריני ומכחישי להו לא מהדרינן עובדא דסבירא ליה דחיישינן לזילותא דבי דינא כר' מנחם בר' יוסי ומחלוקתו דמייתי לקמן. סוף סוף תרי ותרי נינהו, כלומר כי אמרת נמי מה חזית דסמכת אהני מספקא לך עם מי מהם האמת אלא דמשום זילותא דבי דינא לא מהדרי עובדא משום ספיקא דאמרינן דילמא הראשונים הם האמיתים ומשום זילותא דבי דינא נעמיד את זה שנשאה באיסור דאורייתא שחייב עליו אשם תלוי דכיון דהני אמרי מת והני אמרי זה הוא בעלה הוי היא ספק אשת איש על זה שנשאה וחייב אשם תלוי. ומשני כשנשאה לאחד מעידיה הראשונים דליכא ספיקא גביה דהאמר מת וודאי. וא"ת היכי מצי לישא אותה והתנן בפ' כיצד [כ"ה.] מת הרגתיו לא ישא את אשתו, אינה קושיא דדוקא בעד אחד אבל בתרי שרי דתנן [שם:] עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר. והיא גופה נמי לא קיימה באשם תלוי באומרת ברי לי דאין זה בעלי וליכא ספיקא גבה. (דאי) [ואי] קשיא אמאי תריץ כשנישאה לאחד מעידיה ליתריץ מידי הוא טעמא אלא לרב האמר רב בכריתות בראש פרק ספק אכל חלב כו' [י"ז:] היו לפניו ב' חתיכות (חלב) אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה אכל חייב חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה (אחד מהן) פטור, והכא נמי חתיכה אחת היא ספק אשת איש ספק פנויה ומפטר מאשם תלוי. תריץ כי קא פטר ליה בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן שמעולם היתה עומדת בספק ושמא לא יתברר איסור לעולם ולא יבא לידי חיוב חטאת ואין אשם תלוי בא אלא על ספק לא הודע לכשיודע (לא) [לו] יבא לידי חטאת, אבל הכא באשת איש דאיתחזק בה איסור אשת איש ועכשיו נולד בה ספק מודה רב דמביא אשם תלוי עד שיודע בו שהיא א"א ויביא חטאת דאפשר לברר איסורא לאחר זמן, דאי לא תימא הכי אלא דוקא חתיכה אחת פטר רב אמאי נקט חתיכה ספק של חלב ספק של שומן לימא חתיכה וודאי של חלב ואכלה דסבר שומן הוא ונודע לו דספק חלב היה פטור דאע"ג דיכול להתברר הספק ולבוא לידי חיוב חטאת קא פטר רב משום דב' חתיכות קבעי להתחייב באשם תלוי, אלא מדלא קאמר הכי ש"מ דלא פטר רב אלא בחתיכה שהיתה מעולם בספק דשמא לא יתברר לעולם איסורו ולא יבא לידי חיוב חטאת כדפרישית. ומקשי האי מאי למימרא, כלומר כיון דאוקמת להא דרב כשניסת ואח"כ באו עדים ומשום דחיישי' לזילותא דבי דינא וכשניסת לאחד מעידיה וכו' מאי למימרא כלומר מאי קמ"ל היינו ר' מנחם בר' יוסי ומחלוקתו דתרויהו אמרו דאם באו עדים אחר שניסת (על פי עד אחד בשני עדים) [על פי שני עדים לעד אחד מהם] דלא תצא דמוקמינן לה בפרק שני דכתובות [כ"ב:] כשניסת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי.
ובחזקת הבתים [ל"א:] מותבינן מינה, דאמרי התם דאם באו עדים אחר שפסקו ב"ד את הדין עפ"י עדים אחרים והוציאו את הדבר מחזקתו אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה לחזקתו הראשונה דאוקי תרי להדי תרי והוו להו תרויהו מוכחשין ואוקי דבר אחזקתו ראשונה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ואיתיביה רבא לרב נחמן, שנים אומרים מת והתירוה ב"ד ואחר כך באו שנים ואמרו לא מת אם באת לימלך בנו אמרינן לה לא תינשא דכיון דאכתי לא ניסת הוי כאלו שתי הכתות באו לה כאחת בפנינו ואמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקה ראשונה ואם לא באת לימלך אלא סמכה על היתר שהיתרנוה וניסת לא תצא דכיון דעשתה מעשה ע"פ ב"ד איכא זילותא דבי דינא ולא מפקינן לה ואמרינן מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תוציאה מספק וכ"ש דאם ניסת ואח"כ באו עדים דלא תצא, ור' מנחם בר' יוסי אומר תצא אם באו קודם שניסת אוקי תרי להדי תרי וקיימה לה בחזקת הראשון והוי כמי שלא התירוהו בית דין וליכא זילותא אבל ניסת ואח"כ באו עדים דעבדה מעשה ע"פ ב"ד לא תצא דחיישינן לזילותא דבי דינא וקשיא לרב נחמן, ומשני רב נחמן דעביד כרשב"ג שאמר משום ר' שמעון בן הסגן דלא חיישינן לזילותא דבי דינא, אלמא כל מה דאשמעינן רב שמעינן ממחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ומה קמ"ל איהו. ומשני רב אשמעינן כדת"ק דר"מ בר' יוסי דחיישינן טפי לזילותא דבי דינא ואפילו (הכא) [היכא] דאתו עדים קודם מעשה חיישינן לזילותא דבי דינא, (ואיכא כר' יוסי דאשמעו') [ואיכא דאמר דאשמעינן כר"מ בר' יוסי]. ונראה לי אליעזר דרב אשי נמי סבר דחיישינן לזילותא דב"ד, והא דכתב בספר בחזקת הבתים אלא אמר רב אשי במיחש לזילותא דב"ד כ"ע לא פליגי דלא חיישינן, פירוש הוא [ש]נכתב בגליון ונעתק בספרים, ובכתובות פרק שני [כ"ו:] אינו והכי הויא הסוגיא התם מתקיף לה רב אשי אי הכי אפילו תרי נמי אלא אמר רב אשי במצטרפין לעדותן קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי וכו', והכי פירש א"ה דבחיישינן לזילותא דב"ד קמיפלגי ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד ורבן שמעון אמר מעלין מאי איריא עד אחד דאתא לבסוף דאמר ר' יהודה אין מעלין משום דחיישינן לזילותא דב"ד אפילו אתו תרי נמי לבסוף לא מסקינן דחיישינן לזילותא דב"ד, אלא אמר רב אשי בזילותא דב"ד לא פליגי אלא במצטרפין לעדותן קמיפלגי וכגון דמוחזק לן דאבוה דהאי כהן הוי נפיק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ושלחו ב"ד אחריו ואמרו לו כך יצא קול עליך שאתה בן גרושה והביא עד אחד ואמר דכהן הוא [ואתו בי תרי ואמרו דבן גרושה וחלוצה הוא] ועד שלא פסקו הדין בא עוד עד אחד ואמר דכהן גמור הוא ואמר ר' יהודה אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד דלא מצטרפין עד בתראי בהדי עד קמא למימרא אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה ור' שמעון סבר מצרפינן עד בתרא בהדי עד קמא ואמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקמי גברא אחזקתו משום דעדיין לא פסקו הב"ד הדין כשבא העד האחרון משו"ה אמרינן הכי אבל אם נפסק הדין על פי השנים שאמרו בן גרושה והורידוהו ב"ד לא היה אומר אוקי תרי להדי תרי אלא מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולאו היינו מעלין אותו לכהונה דסבר רב [אשי] חיישינן לזילותא וכל היכא דאיכא זילותא דב"ד לא אמרינן אוקי תרי להדי תרי לבטל הדין אלא אמרינן מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני דקם הדין.
והכי נמי מסתברא כדפרישית דרב אשי אית ליה דחוששין לזילותא דב"ד כר' מנחם ומחלוקתו, מדמהדר רב אשי לאוקמי לר' יוחנן כר' מנחם בפרק שני דכתובות [כ"ב:] א"ר יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תינשא ואם ניסת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרש' לא תינשא ואם ניסת תצא ואמרי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא, ופירקה רבא ראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם (במיתה) [בגירושין] ולא ראה דבריו (בגירו') [במיתה] דמיתה אינה יכולה (להחכי') [להכחישו] אם יבא בעלה ולומר אי אתה בעלי שהרי יש לו מכירין הילכך דייקא אחר עדים הראשונים שאמת דבריהם ומינסבא הילכך לא מפקינן לה וסמכינן על הראשונים [דלא] כר' מנחם אבל גירושין יכולה להכחישו ולומר גרשתני ולא דייקא שפיר מעיקרא ומינסבא הילכך מפקינן לה (ודלא כר') [וכר'] מנחם, ורב אשי אמר לעולם ר' יוחנן ראה דבריו של ר' מנחם בין במיתה בין בגירושין דהיכא דקאמרו תרי מת ותרי לא מת תרי אמרו נתגרשה ותרי אמרי לא נתגרשה לר"י לא תינשא ולא תצא דכר' מנחם ס"ל דחיישינן לזילותא דב"ד ומילתא דר' יוחנן דפליג בין מיתה לגירושין היכא דקאמרי עדים הראשונים עכשיו מת והאחרונים אמרו לא מת או שנים אומרים עכשיו נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דכיון דאמרו עכשיו נתגרשה דיכולה לברר את דבריהם ולהראות גיטה דכיון דעכשיו אומר אינה יכולה לומר אבדתיו ולהכי אם אינה יכולה מראה גיטה תצא דשקר אמרו קמאי [דהיכא] דוודאי שקר אמרו תצא ולא חיישינן לזילותא דב"ד מידי דהוי אשנים אומרים מת וניסת ואח"כ בא הבעל דאמרן לעיל אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא בתמיה אלא וודאי תצא אבל היכא דלא ידעינן וודאי דמשקרי קמאי סמכינן עלייהו ולא סתרינן דינא משום זילותא דב"ד. והא דאמרינן נמי לקמן בפרקין [יבמות צ"ג:] בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו וכו' אמר להו רב ששת תניתוה וכו' עד היכי דמי אילימא תרי ותרי מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני, ולא אמרינן אוקי תרי להדי תרי וכו', טעמא נמי משום דכיון דנעשה מעשה ע"פ הראשונים לא אמרינן תוב אוקי תרי להדי תרי לבטל הדין [אלא] מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני וקם דינא. והא דאמרינן בפרק ד' אחין [ל"א.] ודילמא שני כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן דאמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה אחזקה, כשבאו שני הכיתות ביחד ודברי הכל. ומעשה דינאי המלך בשלהי פרק שלישי דקידושין [ס"ו.] דאמר אביי אילימא דאמרו תרי אישתבאי ותרי אמרו לא אישתבאי מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא לאו בעד אחד שאמר אישתבאי (ותרי אמרו לא אישתבאי) ובאו שנים ואמרו לא אישתבאי הילכך הוכחש העד הראשון, [הא] אי הוי תרי ותרי לא איתכחשו קמאי, ואמאי, נימא אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה אחזקת טהרה, וגם רבא אמר לעולם תרי ותרי ומוקי לה שאמרו האחרונים שפחה הכניסו תחתיה להכי אכשרוה על פי האחרונים ואמאי נימא אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה אחזקתה קמייתא דלא נשבית ואפילו לא אמרו שפחה הכניסו תחתיה, ודיקדק הרב משולם מנרבונא מהכא דלא אמרינן באיסורין אוקי תרי להדי תרי אלא בממון דהוי תח"י הבעלים. ואינו קאים בהדיא בפרק ד' אחין [ל"א.] דאמרינן גבי אשה אוקי תרי להדי תרי [ו]כתבתי לעיל.
ואומר אני אליעזר דאפילו באיסורין נמי אמרינן אוקי תרי להדי תרי וכו', ואביי ורבא סבירא להו כי מתני' דר' מנחם דהיכא דנפסק הדין ע"פ עדים הראשונים לא מהדרינן עובדא על פי (האחרות) [האחרונים] ולא אמרינן אוקי תרי להדי תרי לסתור הדין דחיישינן לזילותא דב"ד, דהכא הכי הוה עובדא דבאו שני עדים ואמרו אמו נבעלה להגמון במודיעים בגזירת טיטוס וקיבלו עדותן ופסקו הדין ופסלוהו לפיכך אמרו לו הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שכבר נפסק הדין כי חלל אתה והדר באו שנים ואמרו שפחה הכניסו תחתיה שלא סתרו עדות הראשון אלא שאמרו להם אתם סבורים שאמו הכניסו להגמון אנו ראינו ששפחה החליפו לו ולהכי מהימנו, [אבל] אם היו מכחישין את הראשונים לגמרי שהיו אומרים לא אישתבאי קמאי מהימני ואמרינן מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני קמאי הואיל ונפסק הדין על פיהם. [ונראין] דברי מכאן דרבא הוא דאותביה לרב נחמן (מיהא) [מהא] דר' מנחם, אלמא סבירא לן כוותיה דחיישינן לזילותא דב"ד. ונ"ל דרב נחמן גופיה דאמר לא חיישינן לזילותא דב"ד ובעיא להדורי דינא דלא אהדרא דחשש לדברי רבא ור' חנינא דאותביהו מדר' מנחם, כדאמרינן התם בחזקת הבתים השתא דאותיבתן את ואותבן ר' חנינא בסורא לא עבדינן עובדא, והא דקתני נפק למיעבד בה עובדא אמקמי דאותביה קאי ומפרש בה והכי קאמר כי נפק מעיקרא להחזיר את הדין מאן דחזא שרצה לעשות כן סבר טעותא הוא בידיה ואין (לנו) [לו] על מה שיסמוך ולהכי אותביה מדר' מנחם ולא היא לאו טעות הוא דהיה לו על מי לסמוך דאדרשב"ג ור"ש בן הסגן סמך כדדייק ואזיל ואותביה רבא ור' חנינא מדר' מנחם ומחלוקתו דחיישו נמי לזילותא דב"ד כמו ר' יהודה והוה ליה רבן שמעון יחיד במקום רבים ולהכי נמנע רב נחמן מלהחזיר הדין, והכי מוכחא מילתא מדקתני נפק למיעבד בה עובדא ולא קתני נפק ועבד עובדא אלמא לא עבד. וה"נ מסתברא דהדר ביה רב נחמן מדאמרינן בעלמא ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה [קידושין מ"ב.], וא"ת דאמר רב נחמן בגיטין בפרק השולח [ל"ג.] הלכה כרבי דאמר בטלו מבוטל ולא אמר מה כח ב"ד יפה, הא פריכנא לה התם ומתרצינן [התם] בממונא אע"ג דמדינא היו יכולין למחות שהרי שלא לפניהם היתה החלוקה ואין חבין לאדם שלא בפניו אמרינן מה כח ב"ד יפה ולא מהדרינן עובדא והפקר (כוליה) [ב"ד] הפקר, אבל באיסורא כגון בגט דכיון שבטלו ל"ה גט מדאוריתא משום מה כח ב"ד לא משוינן ליה גיטא ולרב נחמן לית ליה (קאמ') אפקעו רבנן לקידושין מיניה, והכא וודאי היא אשת איש דאין כאן גט הוא דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה אבל היכא דהוי ספיקא כגון שנים אומרים נתגרשה וניסת ושנים אומרים לא נתגרשה אפילו לרב נחמן לא תצא דמספיקא לא מפקינן לה. כללו של דבר כל היכא דתרי אמרי הכי ותרי אמרי הכי בין בממונא בין באיסורא אי לא איתעבד מעשה אמרינן מוקי תרי בהדי תרי ואוקי דבר בחזקתו, אבל איתעבד מעשה (שאפי') [עפ"י] הראשונים כיון דמספקא לן מילתא לא אמרינן אוקי תרי להדי תרי אלא מה חזית דסמכת אהני בתראי לבטל הדין לסמוך אקמאי ויעמוד הדין.
<h2>דף נט:</h2>
אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. הקדש, כגון עשה עבדו אפותיקי והקדישו ההקדש מפקיע עצמו מיד שיעבודו של אותו שעשאו אפותיקי לו. יש מקשין עליו מה איריא הקדש אפילו מכירה נמי אמר רבא דמפקיע מידי שעבוד, דאמר רבא [ב"ק י"א:] עשה (עבדו) [שורו] אפותיקי לאחר ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו אלמא מכירה מפקיעה. ואינה קושיא דודאי מכירה אינה מפקיעה מיד שיעבוד ויגיד עליו ריעו עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה ממנו אלמא מכירה לא מפקעה, אלא התם ודאי בין בשור בין בעבד מכירה לא מפקעה והתם כדמפרש טעם דשור לית ליה קלא שאין שור נקרא על שם בעליו אע"פ שהקול יוצא פלוני עשה שורו אפותיקי אין הכל מכירין בשור והלוקח לא ידע שהוא אפותיקי ומשום תקנת השוק שלא יפסיד הלוקח שאם (הנפסד) [היה נפסד] הלוקח לא יקח אדם מן השוק כלום שיאמר בליבו שמא הוא אפותיקי הילכך תקינו רבנן שלא יהא נפסד כדאמרינן נמי [ב"ק קט"ו] בלוקח מן הגנב דעשו בו תקנת השוק ולא מפסיד לוקח, אבל גבי עבד אית ליה קלא והכל קוראין אותו עבד של פלוני וכיון דיצא הקול פלוני עשה אפותיקי עבדו הכל מכירין בעבד מי הוא אדונו וזה הלוקח כיון דידע ליה לעבד שהוא אפותיקי ואעפי"כ קנאו איהו אפסיד אנפשיה דאין כאן תקנת השוק דהא בגנב מפורסם נמי לא עשו תקנת השוק משום דלא היה לו לקנות ממנו אלמא משום תקנה הוא דאמרינן דאין בע"ח גובה, הילכך דוקא מכרו דנפסד לוקח דמים שנתן בו הוא דפקע החוב ולא יפסיד לוקח, אבל אם נתנו במתנה לא פקע החוב שהרי לא נתן מקבל מתנה דמים ולא יפסיד כלום לפיכך בע"ח גובה ממנו. ואשמעינן רבא גבי הקדש דאע"ג דלא נתן ההקדש דמים ההקדש מפקיע החוב. והוא שהקדישו קדושת מזבח דהיינו קדושת הגוף שאין לו פדיון ואסרו על כל העולם לגמרי ומתוך שאסרו אף על עצמו אסרו גם על בעל החוב ופקע שיעבודו, ורבא סבירא ליה כרבנן דאמרי במסכת גיטין בפרק השולח [מ"א.] המזיק שיעבודו של חבירו פטור הילכך פקע חובו לגמרי, אבל קדושת דמים כיון דאית ליה פדיון לא יפסיד בע"ח אלא יתן דבר מועט להקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ויפדה השור ויקחנו בחובו, כדתנן [ערכין כ"ג.] המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים. ולאו דוקא שור לחודא דמצי לקדושי קדושת הגוף, אלא כל דבר הנאסר איסור עולם ואיסור הנאה כגון בגד או מעיל שעשאו אפותיקי וחזר ועשאו תכריך למת אסרו ופקע שיעבוד בע"ח מיניה, כדאמ[רינן לקמן ס"ו.] ההיא דעיילא ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה ומת אתו יתמי פרסו אמיתנא ואמר רבא קנייה מיתנא ופקע חוב האשה מיניה. וכן נמי מעשה ידי האשה משועבדת לבעלה, ואם אמרה יקדשו ידי לעושיהם לכל מה שאני עושה יהא קונם לפיך אוסרת על ידי קונם מעשה ידיה על בעלה שאם מגרשה נאסרו מעשה ידיה עליו ואינו יכול להחזירה מפני שקדושת קונם קדושת הגוף הוא וחל לכשתתגרש, אבל כל זמן שלא גירשה לא דאלמוה רבנן לשיעבודא ואינה יכולה לאסור דאין מעשה ידיה שלה אלא שלו ואינה יכולה לאסור דבר שלו עליו, כדאמרינן בכתובות בפרק אע"פ [נ"ט.] אמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושות הגוף נינהו וכדרבא וכו'. וחמץ דקאמר רבא כגון ישראל שעשה חמצו אפותיקי לישראל אחר כיון שהגיע שעת הביעור איסור חמץ שהוא אסור בהנאה [מפקיעו משיעבוד של בע"ח] ואיסור קדושת הביעור שחייב ישראל לבערו מפקיעו משיעבוד של בע"ח וקאי ברשותו של לוה וחייב לבערו ופקע חובו. ושיחרור דקאמר רבא כגון עשה עבדו אפותיקי לאחר ושיחררו דנפקא מיד שיעבוד של בעל (הבית) החוב שקדושת הגוף שמקדישו ומביאו לדת ישראל ואסרו על עצמו להשתעבד בו משום לא תעבוד בו עבודת עבד אסור נמי על בע"ח והפקיע שיעבודו ואין לו עליו כלום. והא דתנן בגיטין בפרק השולח [שם] עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחר ושיחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו, רבא מתרץ לה כדמתרץ לה עולא דבע"ח שיחררו ושורת הדין אין העבד חייב במצות כלום שאינו משוחרר שהרי אינו בעליו של עבד אלא מפני תיקון העולם שכבר יצא עליו שם בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו, אבל אם שיחררו רבו מתחילה אע"פ שהוא משועבד לאותו שעשאו אפותיקי לו הוי משוחרר גמור ופקע מיד שעבוד ואין העבד חייב כלום לבע"ח לפרוע לו חובו ואף לא המשחרר דמזיק שעבודו של חבירו פטור. וכן נמי הלוקח עבד מן הגוי שאין לו לישראל בעבד אלא שיעבוד מעשה ידיו ולא הגוף אם קדם וטבל לשם בן חורין הפקיע עצמו משיעבודו של ישראל, ודוקא כי אמר הריני טובל לשם בן חורין הוא דהוי בן חורין אבל אם לא אמר מסתמא לא הוי בן חורין, והיינו דאמר לקמן כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא דאי לא משחררי להו דילמא מגיירי היום ולמחר ולא ידעו דעבדי נינהו ולא מסקי אדעתייהו לטבול לשם בן חורין וכי טבלו סתם עבדים נינהו ושקלו בנות ישראל ואתו לידי פגם.
<h2>דף עז.</h2>
ת"ר נשא אשה [ס"ד.] ושהה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה שמא לא זכה להבנות הימנה ויוציא ויתן כתובה. ומדקתני אינו רשאי ולא קתני אסור לבטל שמעינן דאיסור ליכא אלא שחיסר מצוה, ומיהו בי דינא מצי לעשייה ולמיכפייה להוציא דאמר רב [כתובות ע"ז.] אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמיה דשמואל [אמר] אפילו נשא אשה ושהה עמה יוד שנים כופין אותו להוציא, ולא גרע משאר מצות עשה דתניא [שם פ"ו.] בד"א במצות ל"ת אבל מצות עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. וה"מ בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ כיון דאמרי ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין נ"ל דאין כופין והואיל ועשר שנים בעינן בארץ ישראל שיהיו ראויין לפריה ורביה, לפיכך היה הוא חולה או היא חולה או שניהן חבושין בבית האסורים אין עולין לו מן המנין. ונ"ל דלהכי אין נזקקין בזמן הזה לעשה אפריה ורביה וגם הראשונים לא הזקקו משום דסבירא להו דלא נאמר לא יבטל אלא בארץ ישראל. ועוד תניא [ב"ב ס':] משחרב בית המקדש דין הוא שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה.
<h2>דף פ:</h2>
אבל המכנסת שום קרקע לבעלה בין מכר הוא בין מכרה היא בין מכרו שניהם שמכר הוא ראשון ואחר כך היא אינה מכירה עד שתמכור היא ראשון ואחר כך הוא, כדתנן [גיטין נ"ה:] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים ואמרינן בחזקת הבתים [מ"ט:] לא נצרכה אלא לאותן [ג'] שדות אחת שכתב לה בכתובה דהיינו שהכניסה לו שדה(ו) וקיבלה בשומא בכתובה ואחת שייחד לה לגיבוי כתובתה ואחת שהכניס לה שום משלו כגון שנתן לה שדה כשהיא ארוסה וקיבלו בשומא וכתב לה בכתובה, (אלמנה) [אלמא] כי הכניסה מקרקעי אינו יכול למכור אלא בדרך הזה. ויש מקשים עלה דהא דקתני ואחת שייחד לה לכתובה, הא דתנן [כתובות פ':] לא יאמר הרי כתובתיך מונחת לך על השלחן אלא כל נכסיי אחראין וערבאין לכתובתיך. ולא קשיא הא דאמרינן ואחת שייחד לה לכתובה היינו שכתב לה בכתובה כל נכסיי אחראין ואחר כך ייחד לה בעל פה שדה. (והתנ') [והא דתנן] לא יאמר לה הרי כתובתיך, לא יכתוב לה הוא, כדאמרינן [כתובות ק"ב:] מאי אומר כותב, אי נמי הכי קאמר לא יהא מייחד אדם מטלטל[ין ל]אשתו בכתובה שמא תוציאם [ו]תמצא בלא כתובה ואסור לאדם שישהא את אשתו שעה בלא כתובה, אבל ייחד (מה) מקרקעי שאינה יכולה למכור אלא עמו מצי לייחד שהוא לא יתרצה למכור ולהיות עמה בלא כתובה.
<h2>דף קא:</h2>
תנו רבנן [ס"ה.] נשאת לראשון ולא ילדה לו לשיני ולא ילדה לו לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נישאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה. ופי' רבותינו דהאי תצא בלא כתובה הוא שלא הכיר בה אבל הכיר בה יש לה כתובה דלא גרעה מאיילונית, וסבר חתני רבי יואל למימר דבין הכיר בין לא הכיר תצא בלא כתובה דכל שהוא כשר והיא כשרה היא מרגילתו וקונסין אותה. ואבוא לבאר ולברר דברי רבותינו כי כנים הן ואגלה השרשים ובזה יתבררו דבריהם, בכתובות בפרק אלמנה ניזונת וכו' בסוף המשנה [ק':] תנן הממאנת והשנייה והאיילונית אין להן כתובה וכו' עד ואם מתחילה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה, ומסקנא בגמרא [ק"א:] דאלמנה לכהן גדול וכו' אפלוגתא דאיילונית קאמר כלומר אחילוק דאיילונית קאי דכי היכי דאיילונית הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה [אין לה] כתובה הכי נמי אלמנה וחבירותיה, אבל השנייה מדלא מפליג בה בהדי דאיילונית ש"מ דבין הכיר בין לא הכיר בה אין לה כתובה, והכא במקומה לא מיפרשא טעמא דהא משנה ודברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר, דביבמות פרק יש מותרות תנן שנייה לזה ולזה אין לה כתובה וכו' אלמנה לכהן גדול גרושה וכו' יש להם כתובה ובגמרא [פ"ה.] תנו רבנן אלמנה לכהן גדול גרושה וכו' יש לה כתובה והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא שניות מדברי סופרים אין לה כתובה וכו' והיא כשירה וולדה כשירה וכופין אותו להוציא אמר ר' שמעון בן אלעזר מפני מה אמרו אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה מפני שהוא כשר והיא [פסולה] (כשירה) וכל מקום שהוא כשר והיא פסולה קנסו אותו כתובה מפני (שהיא) [שהוא] מרגילה ומשתדלה לעבירה זו דכיון שהיא נפסלת אינה מרגילתו וכל מקום שהוא כשר והיא כשירה קנסו אותה שאין לה כתובה דכיון דהיא כשירה היא מרגילתו. ועתה נתבררה נמי מתניתין דכתובות בממאנת אין לה כתובה דהא עקרה נישואין וקידושין דידה והרי היא כמו שלא נשאת ומאין לה כתובה, והשנייה כיון דתרווייהו עבדו איסורא דלית לה תקנתא (דהיא מרגילתו) דאפילו נסיב אחריתא בהדה לא מצי מקיימה לזו אלא כופין אותו להוציא לא אמרינן סבר וקיבל ליתן לה כתובה (ולא נשאה) אלא מפני קנס קנסו אותה ואין לה כתובה [דהיא מרגילתו], דבר אחר האי דלא מפליג בשנייה בין הכיר בה ללא הכיר משום דכל אדם מכיר בקרובותיו, ואיילונית מעוות שיוכל לתקון הוא דיכול לישא אשה בת בנים עמה וכיון דהכי איכא למימר כשהכיר בה אדעתא דלישא עמה אשה אחרת נשאה ולקיימא לאיילונית וכיון דמצי לקיימה בהיתר אמרו סבר וקיבל ליתן לה כתובה אבל לא הכיר בה דליכא למימר דאדעתא דלישא אשה אחרת נשאה מפני שהיא מרגילתו דהוא כשר והיא כשירה אין לה כתובה דאיכא למימר אי הוה ידע דהיא איילונית לא היה נושאה ומקח טעות הוא. ועתה נחזור לשמועתינו דקתני בה אם נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה, אם דומה לשנייה נלמדה משנייה ונימא דבין הכיר בה בין לא הכיר תצא בלא כתובה, ואם דומה לאיילונית נלמדה מאיילונית, ועל כרחך מאיילונית נלמדה דדמיא לה מכל צדדין דאיילונית איהו עביד איסורא דבטיל מפריה ורביה ואיהי לא עבדא איסורא דלא מיפקדא והא נמי איהו עביד איסורא והיא לא עבדא, ועוד דאיילונית מעוות שיוכל לתקון הוא כדפרש[נו] והאי נמי מעוות שיוכל לתקן שיוכל לישא אשה בת בנים ואיכא למימר אדעתא דלישא אחרת נשאה וסבר וקיבל לקיימה וליתי[ב] לה כתובה, אבל לשנייה (ד)לא דמיא (לשנייה) [דשנייה] תרווייהו עבדי איסורא ולא איפשר בתקנתא, ועמדו דברי רבותינו שדימוה לאיילונית. ונראה לי מדקתני גבי שניות ואלמנה לכהן גדול כופין אותו להוציא, והכא קתני אינו רשאי ליבטל [משמע] דאין כופין, דהתם איכא איסורא דאורייתא ודרבנן ולהכי כופין אבל [הכא] שמא בר פריה ורביה הוא ושמא לאו בר הכי הוא הילכך אין כופין, מיהו אם באין לדון בפנינו כופין כעובדא דרבי יוחנן דאמר יוציא ויתן כתובה.
